מהי ריבית דריבית?

ריבית דריבית (Compound Interest) היא ריבית שמחושבת לא רק על הסכום המקורי, אלא גם על הריבית שכבר הצטברה. בריבית פשוטה (Simple Interest) הרווח מחושב תמיד על הסכום המקורי בלבד.

החשבון של שלוש שנים מראה את ההבדל. נתחיל מ-10,000 ₪ בתשואה של 10% בשנה, מספר עגול להמחשה בלבד. בסוף השנה הראשונה יש 11,000 ₪. בסוף השנה השנייה יש 12,100 ₪, כי ה-10% חושבו גם על הרווח של השנה הראשונה. בסוף השנה השלישית יש 13,310 ₪.

בריבית פשוטה הייתם מגיעים ל-13,000 ₪. ההפרש של 310 ₪ נראה זניח, אבל הוא עצמו גדל בכל שנה, ואחרי עשרות שנים הרווחים על הרווחים הם רוב הסכום.

הצמיחה בריבית דריבית היא מעריכית: כל שנה מוסיפה אחוז קבוע על סכום שהולך וגדל. הטבלה מראה איך 10,000 ₪ גדלים בשתי תשואות שנתיות, בלי הפקדות נוספות ולפני מס ודמי ניהול:

שני דברים בולטים. ההפרש בין 4% ל-7% נראה קטן בשנה אחת, ואחרי 30 שנה הסכום ב-7% גדול פי 2.3. ובנוסף, הצמיחה מאיצה לקראת הסוף: ב-7% העשור הראשון הוסיף 9,672 ₪, והעשור השלישי הוסיף 37,426 ₪, בלי שהופקד שקל נוסף. מי שמושך את הכסף מוקדם או עוצר באמצע מוותר בדיוק על השנים שבהן המנגנון עובד הכי חזק.

אותו עיקרון בסכום גדול יותר: 100,000 ₪ בריבית פשוטה של 8% במשך 30 שנה מגיעים ל-340,000 ₪. בריבית דריבית של 8% הם מגיעים ל-1,006,266 ₪.

דני מתחיל בגיל 25 להפקיד 500 ₪ בחודש, ממשיך 10 שנים בלבד ואז מפסיק, ומשאיר את הכסף מושקע עד גיל 65. סך ההפקדות שלו: 60,000 ₪. יוסי מתחיל בגיל 35 ומפקיד 500 ₪ בחודש במשך 30 שנה, עד גיל 65. סך ההפקדות שלו: 180,000 ₪.

בהנחת תשואה שנתית של 6%, להמחשה בלבד ולפני מס ודמי ניהול, דני מגיע בגיל 65 לכ-493,488 ₪ ויוסי לכ-502,258 ₪. יוסי הפקיד פי שלושה והגיע כמעט לאותו סכום, כי ההפקדות המוקדמות של דני קיבלו 30 שנה נוספות של צמיחה. מי שמתחיל בגיל 35 לא איחר את הרכבת, אבל כל שנה של דחייה עולה יותר ממה שנדמה.

"כלל 72" נותן הערכה מהירה של הזמן שלוקח לכסף להכפיל את עצמו: מחלקים 72 בתשואה השנתית. בתשואה של 6% זה 12 שנים, ב-8% כ-9 שנים, ב-10% כ-7.2 שנים וב-12% 6 שנים. בתשואה של 8%, אחרי 18 שנה הכסף גדל פי 4 ואחרי 27 שנה פי 8.

הכלל עובד גם לבדיקת הבטחות. מי שמבטיח הכפלה בשנתיים מדבר על תשואה של כ-36% בשנה, וזו תשואה שמגיעה עם סיכון גבוה מאוד, אם בכלל. והוא עובד גם על אינפלציה: ב-3% בשנה, כוח הקנייה של כסף שיושב בעו״ש נחתך בחצי תוך כ-24 שנים. זה קירוב, לא נוסחה מדויקת, ובתשואות של 4% עד 10% הוא קרוב מאוד לתוצאה האמיתית.

דמי ניהול נגבים כל שנה מכל הצבירה, ולכן גם הם מצטברים בריבית דריבית. נניח מישהי שמפקידה 1,500 ₪ בחודש במשך 30 שנה. בתשואה של 6% בשנה היא מגיעה לכ-1,506,773 ₪. אם דמי ניהול גבוהים יותר מורידים 0.7% בשנה והתשואה נטו היא 5.3%, היא מגיעה לכ-1,319,981 ₪. ההפרש הוא כ-186,791 ₪, בגלל פחות מאחוז אחד בשנה.

לכן כדאי לבדוק את דמי הניהול בפנסיה, בקרן ההשתלמות ובקופת הגמל להשקעה, ולבקש הנחה. זו אחת הפעולות הבודדות שיש להן השפעה ודאית על התוצאה.

אותו עיקרון פועל על חוב. מינוס קבוע בבנק, יתרה בכרטיס אשראי או הלוואה חוץ בנקאית צוברים ריבית על ריבית, ובדרך כלל בשיעורים גבוהים ממה שהשקעה סולידית מניבה. חוב בריבית של 12% בשנה שלא משלמים ממנו דבר מוכפל בערך כל 6 שנים לפי כלל 72. לכן לפני שמתחילים להשקיע מחזירים קודם חוב יקר. גם משכנתה עובדת כך: בשנים הראשונות חלק גדול מההחזר החודשי הולך לריבית.

התשואה לא קבועה. שוק המניות לא נותן אותו אחוז כל שנה: יש שנים של עלייה חדה ושנים של ירידה, והממוצע נראה רק בדיעבד. כל המספרים בעמוד הם הנחות לצורך חישוב, לא תחזית.

אינפלציה. סכום של מיליון ₪ בעוד 30 שנה יקנה פחות ממה שהוא קונה היום. כדי להבין את כוח הקנייה האמיתי מחשבים עם תשואה ריאלית, כלומר אחרי אינפלציה.

מס. אצל יחיד, רווח הון ריאלי ממניות ומקרנות חייב במס של 25%, בדרך כלל במועד המכירה. כל עוד לא מוכרים, המס נדחה והכסף ממשיך לעבוד, וזה עוד יתרון של החזקה לטווח ארוך. בקרן השתלמות, אחרי 6 שנים, הרווחים פטורים ממס רווחי הון עד תקרת ההפקדה.

מתחילים מוקדם, גם בסכום קטן, כי הזמן הוא המשתנה החזק ביותר. מפקידים באופן קבוע, בהוראת קבע חודשית, בלי לנסות לתזמן את השוק. משאירים את הרווחים בפנים: דיבידנדים ורווחים שנמשכים מפסיקים לעבוד. שומרים על עלויות נמוכות, כי דמי ניהול של אחוז או שניים שוחקים חלק גדול מהרווח לאורך שנים. ונותנים לזה זמן: ההשפעה מורגשת בדרך כלל רק אחרי 10 עד 15 שנה.

במחשבון ריבית דריבית שלנו אפשר להזין סכום התחלתי, הפקדה חודשית ותשואה משוערת ולראות איך התוצאה משתנה.